ספר היובלים ז

פרק ז

א ובשבוע השביעי בשנה הראשונה בו ביובל הזה נטע נוח גפנים על ההר אשר נחה התיבה עליו, ושמו לובָר, אחד הרי אררט:

ב ותעשינה פרי בשנה הרביעית:

ג ויצור את פריו ויבצור אותו בשנה ההיא בחודש השביעי, ויעש ממנו יין וישימהו בכלי וישמרהו עד השנה החמישית עד היום הראשון הוא ראש החודש הראשון:

ד ויעל אשה לה' פר בן בקר ואיל אחד ושבעה כבשים בני שנה ושעיר עזים אחד, לכפר בעדו ובעד בניו:

ה ויעש בראשון את השעיר ויבא את דמו על המזבח אשר עשה, ואת כל חלבו שם על המזבח אשר עשה שם את האשה:

ו ומן הפר ומן האיל ומן הכבשים שם את כל בשרם על המזבח, וישם עליו את כל מנחותיהם בלולות בשמן:

ז אחרי כן זרק בראשונה יין באש על המזבח, וישם לבונה על המזבח ויעל ריח ניחוח לרצון לעלות לפני ה' אלהיו:

ח וישמח, וישת מן היין הזה הוא ובניו בשמחה רבה:

ט ויהי ערב ויבוא אל אהלה וישכב שיכור ויישן ויתגל בשנתו בתוך אהלה:

י וירא חם את אביו נוח ערום, ויצא ויגד לשני אחיו בחוץ:

יא ויקח שֵם את שמלתו ויקום הוא ויפת ויסירו את שמלתו מעל שכמם הפנים אחורנית, ויכסו את ערוות אביהם והם פונים אחורנית:

יב ויקץ נוח משנתו וידע את כל אשר עשה לו בנו הקטן:

יג ויקלל את בנו ויאמר ארור כנען, עבד עובד יהיה לאחיו:

יד ויברך את שם, ברוך ה' אלהי שם ויהי כנען עבד לו:

טו ויפת אלהים ליפת וישכון אלהים באהלי שם, ויהי כנען עבד לו:

טז וידע חם כי קילל אביו את בנו, וייפרד מאת אביו הוא ובניו עמו בכוש ומצרים ופוט וכנען:

יז ויבן לו עיר, ויקרא שמה כשם אשתו נחלת עמק:

יח וירא יפת ויקנא באחיו, ויבן עיר גם הוא ויקרא לה כשם אשתו אדותן ילק:

יט ושֵם שכן על פני אביו נוח, ויבן עיר אצל אביו על יד ההר ויקרא שמה גם הוא כשם אשתו צדקת לבב:

כ שלוש הערים האלה קרובים אל ההר לובר, צדקת לבב לפני ההר קדמה ונחלת עמק נגבה, אדותן ילק ימה:

כא ואלה בני שם עילם אשור ארפכשד והוא נולד שנתים אחר המבול וארם ולוד:

כב בני יפת גומר ומגוג ומדי יוון תולד משך ותירס אלה בני נוח:

כג ביובל השמונה ועשרים הואיל נוח [ללמד] את בני בניו, את כל החוקות והמצוות אשר ידע ואת המשפט:

כד ויעד בבניו לעשות צדק ולכסות בשר ערוותם, ולברך את בוראם ולכבד את האב ואת האם, לאהוב איש את רעהו ולשמור את נפשותיהם מכל זנונים וטומאה ומכל עוולה:

כה כי בגלל שלושת הדברים האלה בא המבול על הארץ:

כו בגלל הזנונים אשר זנו השומרים למורת חוקי משפטם אחרי בנות האדם, ולקחו להם נשים מכל אשר בחרו, המה עשו ראשית הטומאה:

כז ובניהם הנפילים וכל אחיהם חלק לבם, ויאכל איש את רעהו, הענק המית את הנפיל והנפיל המית את העליון והעליון המית את בני האדם ואדם את רעהו:

כח וכל איש היה [נכון] לעשות אוון ולשפוך דם נקי, ותמלא הארץ חמס:

כט ובדרכיהם הלכו כל חית הארץ ועוף השמים, וכל השורץ והרומש על הארץ, ודם רב נשפך על הארץ:

ל וכל יצר מחשבות האנשים היה אפס ורע כל היום:

לא וימח ה' את כל היקום מעל פני האדמה, מפני רוע מעלליהם ומפני הדם אשר שפכו על הארץ, השמיד את כל היקום:

לב ואני ואתם בני וכל אשר בא אתנו אל התיבה נשארנו:

לג והנה אנכי רואה כיום את מעשיכם כי לא תתהלכו בצדקה, כי אם החילותם ללכת בדרך שחת:

לד ולהיפרד איש מרעהו ולקנא איש בעמיתו, וכי לא תשבו בשלום בני איש את אחיו:

לה כי אראה איך הרוחות הרעות החלו להוליככם תועה, אתכם ואת בניכם:

לו ועתה אדאג לכם פן אחרי מותי תשפכו דם אדם על הארץ, ותיתמו גם אתם מעל פני האדמה:

לז כי כל שופך דם אדם וכל אוכל דם כל בשר ישמד מקרב כל מן הארץ:

לח ולא ישאר איש האוכל דם והשופך דם על הארץ, לא נין ולא נכד לו תחת השמים:

לט כי אם בגיא צלמות ילכו למו, ואל בור שחת ירדו:

מ בחשכת התהום יטבעו כולם במגפה רעה, איש איש [מכם] אשר לא יקריב מכל דם לכפר בעדכם:

מא וזה הדבר מדי תשחטו חיה או בהמה או כל אשר יעופף על הארץ, עשו לכם פעולת צדקה בדם בכל מקום אשר ישפך על הארץ:

מב ואיש מכם לא יאכל [בשר] בדם, אל תתנו לאכול דם לפניכם:

מג כסו את הדם בעפר כי כן צוויתי, אעידהו לכם ולבניכם ולכל בשר:

מד ואל תאכלו הנפש עם הבשר פן לא ידרש דמכם לנפשכם מכל בשר השופך אותו על הארץ:

מה כי לא יכופר לארץ את הדם אשר נשפך עליה, כי אם בדם שופכו תטהר הארץ לכל דורותיה:

מו ועתה בני שמעו בקולי עשו משפט וצדקה, למען תינטעו בצדקה על כל פני האדמה ותהילתכם תנשא לפני אלוהי אשר הציל אותי ממי המבול:

מז והנה תלכו ובניתם לכם ערים ונטעתם בהן כל עץ צומח על הארץ:

מח ולא יאסוף איש שלוש שנים מפרי כל עץ מאכל לאכלו, ... ובשנה הרביעית יהיה פריו קודש הילולים:

מט וראשית כל פרי האדמה [...] יובא לפני אל עליון קונה שמים וארץ וכל היקום:

נ למען יובא עם החלב ראשית פרי יין ושמן על מזבח ה' לרצונו:

נא והנותר יאכלו משרתי בית ה' לפני המזבח לרצונו:

נב ובשנה השביעית תעשו שמיטה, כי תשמטוה בצדק ובמישרים ותהיו צדיקים וכל מטעיכם יבורכו:

נג כי כן ציווה חנוך אבי אביכם מתושלח את בנו ומתושלח ציווהו לבנו למך, ולמך ציווה לי את כל אשר ציוו לו אבותיו:

נד וגם אנכי מצוהו לכם בני, כאשר ציווה חנוך את בנו ביובלו הראשון:

נה בהיותו עוד בארץ החיים השביעי בדורותיו, ציווה והעיד את הדבר לבנו ולבני בניו עד יום מותו:

פרק קודם פרק הבא